התורה קדמה לבריאת העולם כפי שנאמר בזוהר: "אסתכל באורייתא וברא עלמא (הסתכל בתורה וברא העולם)". משה היה הראשון שכתבה על קלף, מילה במילה ממה שהראה לו האלוקים, וממנו העתיקו הסופרים מדור לדור כשהם מקפידים על מבנה העמודים וכל אות ותג.
ספר התורה מחולק לפרשיות פתוחות (המסומנות בחומשים הנדפסים באות פ) וסתומות (המסומנות באות ס). בפרשה פתוחה נשארת השורה האחרונה ריקה והפרשה הבאה מתחילה בשורה חדשה, לעומת פרשה סתומה שאין רווח בינה לבין זו שאחריה. לעיתים ישנו הבדל בין ה"קרי" ל"כתיב" דהיינו שהמילים כתובות אחרת (כתיב חסר או בשינוי אות) ונקראות בצורה אחרת (כפי שנקבעה ההלכה למשה מסיני).
גודלו של ספר התורה אינו קבוע אך ישנה הגבלה על מספר העמודות והשורות. חכמי הדורות הראשונים חילקו את התורה לסדרים: בראשית, נח, לך לך וכו' כדי שהציבור יידע אלו קטעים קוראים בכל שבת. החלוקה למניין הקרואים: שני, שלישי וכו' נקבעה כנראה בידי מי שבקי בקריאה כדי להקל על שאר הקוראים להפסיק לקריאת כהן, לוי וישראל. לעומת זאת חלוקת הפרקים בתנ"ך אין לה שום מקור בתורת ישראל ונקבעה על ידי הגויים ובמקרים רבים היא נגד ההלכה והמסורת.
ספר התורה כולל בתוכו את חמשת חומשי התורה המיועדים לקריאה בציבור (לפחות עשרה אנשים), כתובים על גבי קלף העשוי מעור בהמה טהורה בכתב אשורי (מרובע) – כתב סת"ם (המיוחד לכתיבת ספרי-תורה, תפילין ומזוזות) המעוטר בתגים שונים (כעין כתרים) על גבי האותיות, ששורטטו בידי סופר מומחה בהלכות הכתיבה וירא שמים בעזרת נוצה ודיו מיוחד.
יריעות הקלף מחוברות אחת לשניה באמצעות גידים של בהמה כשרה ונגללות סביב עמודי עץ הנקראים "עצי החיים". את ספר התורה מהדקים בחגורה ומכסים אותו ב"מעיל" העשוי ממשי או קטיפה, או בקופסת עץ או מתכת יפה. בראש הספר נוהגים לשים "כתר" העשוי מכסף או זהב. מקומם של ספרי התורה הוא ב"ארון הקודש".
נוהגים ישראל לחלוק כבוד רב לספר התורה, קמים לכבודו כשמוציאים אותו מארון הקודש או כשמכניסים אותו ונוהגים לנשק אותו. אם נפל, חלילה, ספר התורה, נוהגים לקרוע (כמנהג אבלים), לצום ולבקש מחילה.
