משנכנס אדר

מזל זה הוא שהביא למפלתו של המן הרשע ולחג הפורים העומד במרכז החודש, אשר השפעתו ניכרת על החודש כולו, ככתוב: "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב", לכן יעצו חכמינו ז"ל שמי שיש לו משפט עם נכרי יסבב את הדבר כך שהדיון יהיה בחודש אדר, בו מאיר מזל ישראל.

פרשת שקלים

מדי שנה בשבת האחרונה לחודש שבט – מוציאים אנו מארון הקודש ספר תורה נוסף , בו קוראים את "פרשת שקלים".

קריאה זו היא אחת מתוך ארבעת הפרשיות שאנו קוראים מדי שנה בחודש אדר, שסדרן הוא: "שקלים" , "זכור", "פרה" ו"החודש".

בזמן שהיה בית מקדש קיים היו מקריבים בו "קרבנות ציבור" – הם אותם הקרבנות שהיו באים מכספי הציבור. כסף זה ניתן על ידי כל איש יהודי כתרומה לבית המקדש. מצווה זו היא לעני ולעשיר בשווה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל".

הכספים היו נאספים בקופות גדולות שהיו עומדות במרכזי הערים ותפקיד בית-דין היה לדאוג לכך.

בראש- חודש ניסן היו מחדשים את כל מלאי הקורבנות – הבהמות והכבשים – בבית המקדש. לשם כך תקנו חכמים להכריז לעם כבר בערב ראש – חודש אדר לתרום ולהביא את שקליו. הכרזה זו היתה הכנה ליום ט"ו בחודש בו היו הממונים אוספים את הכספים. וכך מדי שנה בשנה היתה קריאת התורה בפרשת שקלים (הנמצאת בפרשת תרומה בספר שמות) – מעוררת את זכרון העם למצווה זו, לקיימה בעונתה. עתה אין לנו בית מקדש ואין אנו מקריבים קורבנות, אך על ידי קריאה זו – שקלים – בזמנה, כבאותם ימים, נחשב לנו הדבר כאילו קיימנו את המצווה בפועל, כפי שנאמר: "נשלמה פרים – שפתינו" – כלומר בשפתינו – תפילתינו אנו משלימים את הפרים – הקרבנות.

טעם נוסף לקריאה זו אמרו חכמים: בכדי שכאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו – יהיו מצוות הנהוגות בו סדורות בידינו.

מצווה זו חביבה היא במיוחד שהרי ממנה למדים אנו מהי אחדות ישראל: כל ישראל שווים הם, ללא הבדל בין עני לעשיר, חכם וטיפש. כולם חייבים באותה מצווה בשווה, וקרבן כולם מקובל לפי הקב"ה.

מרבים בשמחה

אמרו רבותינו: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". דברי רז"ל מדוייקים הם בתכלית. הרי באם נדייק בלשון: "מרבים בשמחה", נבין, ששמחה זו צריכה להיות תמיד גם במשך כל ימי השנה, אלא, שבחודש אדר מרבים ומוסיפים באותה שמחה.

ה'שמחה' היא חלק ועיקר בעבודת השם, כנאמר: "עבדו את ה' בשמחה", והיא אחת מיסודותיה החיוניים ביותר של דרך החיים החסידית.