תקנת חכמינו ז"ל הייתה להניח את נר החנוכה "על פתח ביתו מבחוץ, ואם היה דר בעלייה (=קומהשנייה), מניחו בחלון הסמוך לרשות-הרבים". בזמני גזירה הכניסו את החנוכיות אל תוך הבית, ולמעשה, רוב עם-ישראל מדליק כיום בתוך הבית.
בסידור אדמו"ר הזקן כתב: "המנהג הנכון לדבק הנרות או לתלות המנורה בעובי המזוזה בחלל הפתח". כך נהגו אדמו"רי חב"ד, להניח את החנוכייה בפתח אחד החדרים, לא בפתח הבית ואף לא בחלון.
הרבי מליובאוויטש הסביר, שנמנעו מלהניח בחלון משני טעמים: 1. רוב הדירות בבתי – קומות כיום הן "למעלה מעשרים אמה" (9.60 מטר), ואז אין היכר לבני רשות-הרבים. 2. ברוב החנוכיות יש דופן המסתירה את הנרות, ואז יהיה ה'פרסומי ניסא' רק בחוץ ולא בבית.
בהדלקה בערב שבת יש להיזהר שלא להגיע בשבת עצמה לידי הדלקה או כיבוי, וכן לידי טלטול מוקצה. מי שהדליק נר חנוכה סמוך לפתח, ייזהר לבל יפתח את הדלת בחופזה, שמא יכבו הנרות. אם הדלת פתוחה, יקפיד לסוגרה בנחת.
כיסא או שולחן שבכניסת השבת היה נר חנוכה מונח עליהם, אסורים בטלטול גם לאחר שהנרות כבו, מהדין ההלכתי "בסיס לדבר האסור". אם יודעים מראש שיזדקקו להזיז את הכיסא ממקומו, יש להניח עליו מבעוד יום חלה או גביע וכיוצא-בזה, כדי שהכיסא יהיה "בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", ולאחר שכבו הנרות רשאים לטלטלו.
כשיש חשש לשריפה, עדיף להדליק בערב שבת נר חנוכה בפתח מרוחק, או במקום שאין הילדים עוברים בו.
