חמישה-עשר בשבט הוא "ראש-השנה לאילנות".
ראש-השנה משמעותו – התחלה. כשם שראש-השנה לשנים (בתשרי) מבטא את תחילת השנה, כך ראש-השנה לאילנות מכריז על התחדשות. ואכן, מוצאים אנו שבחודש שבט מקבלת האדמה חידוש כוחות להוציא את פירותיה, וכל הפירות הגודלים במשך כל השנה הינם תוצאה מחידוש כוחות זה.
חשיבותו של יום זה בלוח היהודי איננה אגרונומית בלבד, שכן במקורות דברי ימי ישראל נמשל היהודי לעץ : "כי האדם עץ השדה", היינו, שפעולותיו הרוחניות דומות להפליא לאילן. ואמנם, בהתבוננות קצרה נוכל למצוא קשר רב בינהם : כשם שכל מטרת העץ היא להביא פירות – כן האדם כל מטרת קיומו היא קיום מצוות הבורא.
כמו-כן עלינו לשמור ולתמוך בשתיל רך הגודל, כדי שבבוא היום יצמח גזעו בצורה ישרה. כך עלינו להשגיח על ילדי ישראל – השתילים הרכים – ולחנכם, כדי שבבוא היום יצבו על עומדם – "ישר".
העץ הוא ידידו של האדם והדבר מתבטא במספר דברים, בינהם : המצוה הראשונה, בה נצטוו בני-ישראל בבואם לארץ, היתה: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" "אמר הקדוש-ברוך-הוא: אף-על-פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב – לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות אחרים, אף אתם היו נוטעים לבנכם".
עוד מוצאים אנו, כי התורה שומרת "על זכויות האילן" והלכות רבות עוסקות בדיני שמירת העץ והגנתו, שכן : "בשעה שכורתים אילן שעושה פירות, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו…". לפיכך צוותה התורה לשמור על העצים אף בשעת מלחמה וקרב: "כי תצור על עיר ימים רבים . . לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל".
ברכה מיוחדת קובעים לעצמם פירות שבעת-המינים בהם השתבחה ארץ-ישראל, וט"ו בשבט, הנותן את כוח האדמה בא לציין אף את שבחה של זו. משום כך נהגו ישראל לאכול ביום זה פירות משבעת-המינים, ויש הנוהגים לברך ברכת , "שהחיינו" על פרי חדש. כן קיימים מנהגים רבים במספר הפרות שאוכלים.
יום זה איננו בגדר "יום-טוב" ואין בו כל איסורי מלאכה, ואף לא משתה ושמחה. סימנו היחיד בתפילה הוא: אין אומרים בו תחנון.
